פורסם ב- שונות
רביעי, 16 נובמבר 2016 14:10

סיפור קצר לילדים על אינטואיציה / מגזין 'עיניים'


ירחון עיניים – המגזין האיכותי בישראל לילדים – מוציא לאור את גיליונו ה-195, המוקדש כולו לנושא המיוחד 'אינטואיציה' ובו הוא מנסה להשיב לילדים על שאלות כמו: מהן אינטואיציות? איך הן נוצרות? עד כמה הן אמתיות? האם אפשר לסמוך עליהן? מתי אנחנו טועים בהערכות שלנו? איך מתעתעת האינטואיציה את הקוראים בספרי הבלשים? האם אינטואיציה יכולה לעזור במציאת הוכחה מתמטית? כיצד האינטואיציה משתתפת בחקירות משטרה? האם יש לאינטואיציה תפקיד בעולם המשפט ומהי אינטואיציה שיפוטית? מהו חלקה של האינטואיציה במשחקי שחמט? מהו מקומה של האינטואיציה בתהליך היצירה האמנותית? וגם: על הסברה הרואה באינטואיציה אגדה בלבד, מושג שאין בו צורך ואפשר להסתדר בלעדיו. בנוסף מכיל הגיליון פינות מוכרות ואהובות כמו: שׂיחה עִם ילדים בַּנושֵׂא 'אינטואיציה', סיפורים, קומיקס, מְשׂימות וחידות – הכּול בַּנושֵׂא 'אינטואיציה'.

SBIN22417

 

לפניכם סיפור מקסים לילדים בשם "שירז" שכתב עמית ויסברג ואיירה אורית ברגמן. הסיפור מופיע בירחון עיניים

הִבַּטתי בְּאימא הָמום. איך היא ידעה? מה, יש לה כוחות על־טִבעִיִים? אולַי, כמו לִמְכשֵפות, יש לה באיזה מקום מין כַּדור בְּדוֹלח חָבוי שֶבּו היא יכולה לראות אֶת הֶעָתיד?

"פשוט הייתה לי אִינְטוּאִיצְיָה," אמרה אימא וחִייְכה. וּכשֶראתה שעדַיין אֵיני מֵבין, הִסבּירה: "בֶָּרגע שקָראתי אֶת השֵם הזה, שִירָז, בָּרְשימה של ילדֵי הכיתה שלךָ הייתה לי מין הַרגָשה, 'תְחוּשַת בֶּטֶן' כמו שאומרים. נכון, אני בְּעצם לא יודעת עליהָ כלום. גם אתה עדיין לא ידעתָ עליהָ שום דבר כי שנַת הלימודים אפילו לא הֵחֵלה, אבָל מַשהו בַּשֵם הזה... שִי־רְרְרָ־זזז.... (אימא גִלגְלה על שְׂפָתֶיהָ את השם כאילו הייתה זוֹ מוּזיקה או לַחש כְּשָפים)... שִירְרָז. כמו שִיר ורָז. נכון? שיר שהוא רֶמֶז, סוד... ואז, פִּתאום ידעתי. ידעתי שיִקרֶה בֵּיניכם משהו".

הִמשַכתי לִנעוץ בְּאימא עיניים של עֵגֶל (ככה אבא אומר כשֶאני בּוֹהֶה כי אני לא מֵבין משהו או סתם חולֵם). האמת היא שבֶּאמת דֵי חָלַמתי. אני חושב שזאת הייתה הפעם הרִאשונה בַּחיים שלי שהִתאַהבתי בֶּאמת. עכשיו, כשֶאימא גילתה אֶת הסוד היפֶה שטָמון בַּשם שִירָז, הכול נראָה לי פתאום בָּרוּר מֵאֵלָיו. נכון. בְּדִיוּק ככה: שִירָז היא כמו שיר שהוא סוד, כמו סוד שהוא שיר...

רציתי להודות לְאימא על הדברים שלה, אבָל הִתבַּיַישתי. מִמֵילָא הייתי נָבוֹך מִכּל העִניין. לָמָה, בעצם, סיפרתי לה? האִם אימהות אמוּרוֹת לָדעת כשהַבֵּן שלהן מאוֹהָב? והאִם הן אמוּרוֹת לדעת בְּמי בְּדִיוק הוא מאוֹהָב? האִם אנחנו אמוּרים לדַבֵּר על זה בֵּינינו? בְּכל אופן, אֶת מה שנעשָׂה אין להשיב. אימא גילתה. וּבעֶצם, בלי שאמרתי לה. היא רק שָאֲלה אִם זה נכון מה שהיא חושבת, ואני הודֵיתי. ועכשיו יש לה מין מבָּט כזה בָּעיניים, כאילו היא המְאוֹהֶבת ולא אני.

amit weisberger orit bergman

"ככה זה איתנו, עִם הנשים," היא הוסיפה, מרוּצָה מֵעַצמה, "יש לנו מין כוחות. אנחנו מרגישות דברים. וּבִמיוּחד אִם משהו נוגֵע לַבּן האהוּב שלנו..." היא הִתקרבה אלַיי ורצתה לחבֵּק אותי, אבָל אני הִתחמַקתי וּברחתי. נזַלתי לה מִבֵּין הזרועות שנִכרכו סְביבי. רציתי להיות לבד. עכשיו, כשהסוד שנָשָׂאתי בְּתוֹכי כבר יותר מִשָבוע הִתגלָה, הִרגשתי מין הקלָה ורציתי לָנוח, להיות עִם עצמי. הלכתי לחדר, סגרתי את הדלת ונשכבתי על המיטה, בּוֹהֶה בַּתִקרָה.

זה גם קצת הִרגיז אותי. מה זאת אומרת שֶאימא ידעה אפילו לפנֵי שֶאני ידעתי? הרֵי אפילו אחרֵי שהַשָנה כבר הִתחילה, ולַמרות המֶרחק של שנֵי שולחנות בִּלבַד בֵּינִי לבֵין שִירָז, עדַיין לא בֶּּאמת שַׂמתי לב אלֶיהָ. רק שבוע או אולי שְבוּעַיים אחַר כך, כְּשחילקו אותנו לִקבוצות כדי להכין כַּרטיסֵי בְּרָכה לְרׂאש השנה לִילָדים המְאושפָּזים בְּבית החולים, רק אז שַׂמתי לב אלֶיהָ וּפתאום ראיתי כמה היא יפָה וַעֲדינה. בְּמִקרֶה היינו בְּאותה הקבוצה, ויָשַבנו יחד מסָביב לְשולחן העבודה הגדול בַּחֲדַר המְלָאכה. אני הִצַעְתי שנְעַטֵר אֶת הבְּרָכות בְּאִיוּרים מצחיקים כדֵי להצחיק קצת אֶת הילדים האלֶה שבְּבית החולים, כי יש להם מחלות קשות ו"צריך לְעודֵד אֶת רוּחם", כמו שהִסבּירה לנו המורָה. ואז הִתחַלתי לצַיֵיר קָרִיקָטוּרוֹת כאלה, למשָל תנין חובֵש כובע עִם נוצָה וּפיל על אופַנַיִים. כשהֶעבַרתי אֶת הכַּרטיס לשִירָז (היא הייתה אמוּרה להוסיף אֶת הכִּיתוּב לַבְּרָכה), היא צחקה נורא. ואז ראיתי כמה יפות וּלְבָנות השינַיים שלה. שִירָז שָאֲלה אִם אני מוּכן לציֵיר גם בִּשבילה כַּרטיס כזה, שהיא תשמוֹר אותו לְעצמה אף על פי שהיא לא בבית חולים, וַאֲני אמרתי 'בֶּטַח'. מִיָד הִתחלתי לציֵיר כרטיס בִּמיוּחד לשִירָז, שרַק הִגיעה אלֵינו בִּתחילת השָנה וּבְעֶצם לא ידעתי עלֶיהָ שום דָבר. תוך כדי ציור הִתחלתי להִתעַניֵין בה. מֵאַיִן היא? מחֵיפָה. לָמה הם עָברו עכשיו לִירוּשָלַיִם? בִּגלל העבודה של אימא שלה. בְּמָה אימא שלה עובדת? היא חוקרת בָּאוּניבֶרסיטה. וּמה היא חוקרת? היא אַרְכֵאוֹלוֹגִית. וכמה אחים יש לה? אָח אחד, והוא גדול מִמנָה בְּשנה וָחצי, בְִּכיתה ה. והוא מֵציק לה? לא, הם דַוְוקָא מִסתַדרים. וּמה האוכֶל האָהוּב עליהָ? פַּנקייק עִם סִירוֹפּ מֵייפְּל! כַּמוּבן. כָּמוני... ככה פִּטפַּטנו, וַאֲני צִייַרתי לה אֶת הצִיוּרים המצחיקים שלי, וּכבר שָכַחנו אֶת היְלדים האחֵרים בַּקבוּצה, וכִמעט שָכַחנו גם את היְלדים החולים בְּבֵית החולים, ששָכבו שָם בֵּינתַיים מִסכֵּנים, לבדָם.

amit weisberger orit bergman01

 

אחר כך אימא הִסבּירה לי: ככה זה כשמְאוֹהָבים. שוכְחים אֶת כל העולָם, וּפִתאום יש רק שנַיִים בְּכל היְקוּם. כן, בְּדִיוק ככה הִרגַשתי... אבָל בְּעֶצם לא הָיִינו רק אני ושִירָז. לא הָיִינו רק שנֵינו, כי אימא הייתה השלישית. זאת אומרת, היא שָׂמה לב שמַשהו קרה לי. היא שָׂמה לב שאֵין לי תֵיאָבון, שֶאני בּוֹהֶה בְּ'עֵינֵי עֵגֶל' אפילו יותר מִמה שהָייתי בּוֹהֶה פעם, שֶאני מהַמהֵם לעַצמי שירים, שֶאני שוכח להכין שִיעורים, שֶאני אפילו שוכח לסגור את הבֶּרז בַּכִּיוֹר אחרֵי שֶאני מצַחצֵח שיניים! שֶאני לא מצליח להירדם בלילה ושֶקשֶה לי להִתעורֵר בַּבוקר.

וּבֶאמת המַצב היה יכול להִימָשך כך עוד הרבה זמן, וּבְוַודַאי הייתי יורד בַּמִשקָל לְחֵצִי, וּמקבֵּל ציוּנים גְרוּעים בְּבית הסֵפר, וּמבַזבֵּז את כל המים בַּכִּינֶרֶת לוּלֵי הייתה אימא נֶעמדת מוּלי היום אחרֵי ארוחת הצהֳריים, כשֶהיינו לבד בַּמטבָּח, ושואלת ככה פתאום, בלי אַזהָרה מוּקדמת: "עָמִיתִי, תגיד לי אֶת האמת, נכון שאַתה מאוֹהָב עד מֵעַל הרׂאש?" הוּפתַעתי כל כך, שאפילו כוח להַכְחיש לא היה לי ורק הִנהַנתי בִּכבֵדוּת בָּראש. ואימא הִמשיכה ואמרה: "רֶגע, אַל תגיד לי... אני יודעת! זאת הילדה החדשה, שִירָז!"

אחרֵי שעה, אולי אפילו שְעָתיים, יצאתי מֵהחדר. כל הזמן הזה אימא לא הֵציקה לי, וּבְליבי הודֵיתי לה על כך, כי היא כִּיבְּדה את הפְּרטיוּת שלי אף על פי שכִּמעט לא קוֹרֶה שֶאני מִסתגֵר בְּשֶקט בַּחדר לכל כך הרבה זמן. עכשיו חיפַּשׂתי אותה. אבָל לא היה אף אחד בַּבַּית. על השולחן בַּמִטבח היה פֶּתק: "יצאתי לִקְניות, וּבַדרך חזרה אֶעבור לקחַת אֶת אוֹהַד מֵהגַן. סליחה אִם פָּגעתי בךָ קודֶם. אִם אתה מַעדיף, לא אדַבֵּר על זה שוּב. אימא".

חיכיתי בְּקוֹצֶר רוּח שאימא תַחזור. היא חזרה עִם אוֹהַד, שהיה מִשוּם מה בְּמַצב רוח פִּרְאִי. לא יָכוֹלנו לעשׂוֹת כְּלוּם. לא היה אֶפשָר לדבֵּר. אימא הייתה צריכה לטפֵּל בו, לִשמור שלא יַהפוך אֶת הבית. שוּם דבר לא הִרגיע אותו. הוא צעק וּבָכה וְהִשתולֵל. רצה אֶת אבא. בַּסוף אימא הִתחַנְנה: "עָמִיתִי, תִהיֶה איתו קְצת, בְּבַקָשָה. אולַי איתך הוא יֵירָגַע".

בְּדרך כלל אין לי סַבלנות אֵלָיו, אבָל הפעם הִסכַּמתי. שָאַלתי אותו אִם הוא רוצֶה לִראות צִיוּרים מצחיקים שאני מצַיֵיר. והוא, כְּאִילוּ לָחַשְתי לַחש כְּשָפים, הִפסיק מִיָד להִשתולֵל וּבָא איתִי לַחֶדר. הֶראֵיתי לו אֶת הצִיוּרים שלי. אחר כך צִייַרנו יחד דֵי הרבִֵּה זמן ולימַדתי אותו איך מצַיְירים תַנין. התַנין שיָצא לו נִראָה יותֵר כמו שַׂק תַפּוּחֵי אדָמָה עִם עינַיִים של קַרְפִּיוֹן וּמַסוֹר חַשמָלי בִּמְקום זנב, ולַמרות זאת לא הִקנַטְתי אותו. דַוְוקא הֶחמֵאתי ואמרתי לו שהצִיוּר שלו מעוּלֶה. אחַר כך יָשַבנו שְלוֹשְתֵנו לאכול ארוחת ערב, כי אבא, כָּרגיל, הִתקשֵר להגיד שהוא יַחזור מאוּחר ושלא נְחכֶּה לו. אימא הֵכינה פַּנקֵייקִים לְקינוּח, עִם סירוֹפּ מֵייפְּל, שֶזה כַּיָדוע לכולם הקינוּח האָהוּב עלַיי (ועל שִירָז). אוֹהַד היה בְּמצב רוח טוב וְעַליז, והיה ממש חָמוּד אפילו, וּבִכְלל לא הִתבַּכיֵין, וּבִכלל לא רַבְנו. וגם וִיתַרתי לו מֵרְצוני הטוב על הפַּנְקֵייק האחרון. ואחרֵי שאימא הִשכּיבה אותו והוא נִרדַם, יָכולתי סוף־סוף לגֶשת לְאימא (היא שָטפה כֵּלים בַּמטבָּח ושָמעה רַדיוֹ) ושאַלתי אותה אֶת השְאֵלה שרָציתי לִשאוֹל כל אחַר הצהֳריים.

"אימא, תגידי..."

אימא הִנמיכה אֶת הרַדיוֹ והִסתכְּלה בי בִּתשׂוּמֶת לֵב.

"תגידי... לפי האִינְפּוֹזִיצְיָה הזאת שלָך..."

"אִינְטוּאִיצְיָה," תיקנה אותי אימא וצחקה.

"כן, בסדר. לא משַנֶה. לפי הדבר הזה, שיֵש לָך וּלְנָשים... אַת יכולה גם להרגיש במקרה אִם אולי שִירָז, אִם אפשָר שֶגם היא... זאת אומרת..."

"אִם גם היא מאוֹהֶבֶת בךָ?" הִשלימה אימא.

הִנהַנתי.

"מְממ..." אימא סגרה אֶת הברז ועָצמָה רגע אֶת העיניים כְּאילו היא מנַסָה להִתרכֵּז ולִראות משהו דרך כַּדוּר הבְּדוֹלח הפְּנימי שלה. פתאום הֶחליקה לה כּוֹס זְכוּכית מכוּסָה בְּסַבּוֹן כֵּלים מֵהיָד ונִשבְּרה בְּתוך הכִּיוֹר.

"מזל טוב!" קרָאנו שנֵינו פֶּה אֶחד, בלי לַחשוב. (כי ככה זה אֶצלנו בַּבּית, בִּמְקום לצעוק 'אוֹי, לא!' כשנִשבָּר משהו, צועקים 'מזל טוב', כי לְפי האֱמוּנה התְפֵלה זה סימן לחדשות טובות שיִתרַחשו בְּקָרוב מאוד.) אחַר כך צחקנו שנֵינו. אימא כבר לא הייתה צריכה לָתֵת לי תְשובה. היא רק קָרצָה לי בָּעַין.

למחרת בַּבּוקר, בָּרֶגע שנִכנַסתי לַכּיתה הִטמַנתי בְּסוד כַּרטיס בַּיַלקוט של שִירָז. היו שָם צִיוּרים מצחיקים של חיוֹת והצעת חבֵרוּת מקוּשֶטת בִּלְבָבות.

amit weisberger orit bergman02

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך:

  • 5 טיפים לבחירת חדרי שינה - כי גם להורים מגיע לישון היטב

    הורים צעירים לומדים מהר מאוד שהשינה שלהם כבר לא תחזור להיות אותו דבר, אבל זו לא סיבה לוותר לגמרי על התענוג. במאמר הבא נביא בפניכם טיפים לבחירת חדרי שינה ונבין מה צריך לעשות כדי לשמור על איכות חיים גבוהה.

  • טרנד נולד: מסיבת חשיפת מין העובר

    טרנד חדש סוחף את הזוגות המצפים בארה"ב (ומתחיל אט אט לתפוס תאוצה גם בארץ). הנה כל מה שאתם צריכים לדעת על Gender Reveal Party ואיך לעשות אותה נכון...

  • כיצד להימנע ולהתגונן מפגיעות ילדים בתקופת הניקיונות לקראת חג הפסח

    חג הפסח מתקרב ועמו מבצעי הניקיונות המסורתיים. מחקרים מצביעים על עלייה בשיעור מקרי ההרעלה כתוצאה מחשיפה של ילדים לחומרי ניקוי בשבועיים שלפני החג, לעומת שאר ימות השנה. החשיפה המוגברת לכימיקלים מסוכנים בעת זו נגרמת לרוב מחומרי ניקוי והדברה ביתיים כמו אקונומיקה, חומצות, דטרגנטים, מסירי אבנית, קוטלי חרקים, חומרי ותזקיקי נפט. בכדי לצמצם פגיעות ילדים חובה להעלות את המודעות בקרב הציבור הרחב לנושא, להשגיח על הילדים ביתר תשומת לב ולהקפיד על אכסון החומרים המסוכנים במכלים אטומים הניצבים הרחק מהישג ידם של ילדים.

  • כך נראה ספא לתינוקות

    הייתם שולחים את התינוק שלכם לספא? באוסטרליה, אנגליה, ספרד ודרום אפריקה התשובה היא - כן! האמת, שאחרינו שצפינו בתמונות המקסימות מטה, אנחנו רק שואלים את עצמנו מי היזם או היזמית שיפתחו משהוא דומה כאן בארץ...

 

אמא, אל תפספסי אף מבצע! הרשמי עכשיו חינם לניוז של שוגרבייבי

אימייל: אני מאשרת שקראתי ואני מסכימה לתנאי השימוש של האתר. המייל ישמש לצורך משלוח מבצעים ופרסומות.